התבוננתי בו מהבמה ותהיתי לעצמי: כיצד אדם מסוגל לרקוד כך, חמש או שש שעות רצופות, בלי לעצור לרגע? ראיתי את שפתיו ממלמלות דבר מה, לא ידעתי אם הוא שר או נושא תפילה, אך הדביקות שלו הייתה יוצאת דופן.

במוצאי ל"ג בעומר, ברגע שהתזמורת הפסיקה לנגן, אותו יהודי ניגש אליי. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: "תגיד לי, מה פשר הריקוד הסוער הזה שרקדת היום?"

הוא הביט בי וסיפר בכאב כי סחב עמו בעיה קשה ומעיקה. הוא ניסה לפתור אותה בכל דרך אפשרית – השקיע כספים רבים וניסה מאמצים שונים, אך דבר לא הועיל. בייאושו, הוא החליט לעשות דבר אחד אחרון: להגיע ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי למירון, להיכנס לציון הקדוש ולבכות לפני הצדיק על צרתו.

אולם כשניסה להיכנס למערה, מצא אותה עמוסה ודחוסה באלפי אנשים. הוא הבין שבמצב הזה לא יוכל לעמוד שם ולשפוך את לבו כפי שקיווה. הוא יצא החוצה, ראה את מעגלי הרוקדים ואת השמחה הגדולה, ואמר לעצמו: "אם אני לא יכול לבכות – אני אשמח! אני ארקוד לכבוד הצדיק".

הוא סיפר שבמהלך הריקוד הוא הרגיש כוחות פלאיים שמתחדשים בו בכל רגע. ברגע שהסתיימה הנגינה, הוא מיהר להתקשר לביתו, ושם בישרו לו את הבשורה המדהימה: הכול הסתדר על צדו הטוב ביותר, הבעיה נפתרה בצורה לא רגילה ובאופן פלאי ממש.

בעיניים דומעות הוא אמר לי: "כאן, בתוך השמחה הזו, זכיתי לישועה שלי". הסיפור הזה הוא עדות חיה לכך שלפעמים דווקא השמחה הפשוטה והתמימה, כזו שבוקעת מתוך הלב לכבוד הצדיק, היא זו שפותחת את כל שערי השמים.